לכל בני האדם יש מכנה משותף..
כולנו מבקשים הכרה לקיומנו.
הכרה למקום האישי.
כולם רוצים אישור.. אימות.. תוקף
לו יכולתי לשבת ליד כל אחד מכם ברגע זה, הייתי אומרת לכם שכל אדם שאי פעם תפגשו,
שואף להגיע לאותה מטרה.
ואתם רואים זאת ומרגישים זאת, בשפת הגוף, בכל הבזק של העמדה...
תתבונן אל תוך העיניים והרגש את ההשתוקקות להכרה.
זעקה זו לפעמים נשמעת כטפטוף עדין של גשם, או קולות זועמים של ברקים ורעמים פנימיים .
כולם רוצים לדעת בברור:
האם אתה רואה אותי?
האם אתה שומע אותי?
האם מה שאני אומר, אומר לך משהו?
האם מה שאני אומר מעניין אותך?
הבנה של העיקרון, שכולם רוצים להישמע, אפשרה לי לפתח רצון נקי לשמוע, ללמוד להקשיב
ולנקות כפי מידתי היחסית, שפיטה מראש.
אני לא אומרת שלא שפטתי אנשים קצת או הרבה...
אבל זה עזר לי ללמוד הכרה למקומי,
להיות בנוכחות משתנה עם ראש פתוח ועם לב פתוח.
וכך בתהליך עדין ורך, למדתי להתקרב לצרכיי ולצרכיי יקירי.
למדתי להקשיב לקולות השונים,
לקבל ולראות מצבים שונים
ולמצוא עניין בכל הנמצא ממולי.
אני מבטיחה לכם שזה יעבוד גם עבורכם.
נסו.
התנסות פשוטה של הכרה שכל בריאה מקומה להישמע...
נסו עם הילדים, הבעל, האישה, הבוס, החברים.
תנו להם אישור—אימות--תוקף
"אני רואה אותך. אני שומע אותך. ואתה חשוב לי".
איך אני עושה זאת?
הידיעה הברורה מראשית היא שכולנו שווים.
זה לא בראש שלי, אלא בלב שלי.
החוויה אינה של נפרדות אלא, של אחדות.
וכשאני מאוחדת אני חווה את רצונו העמוק של זה שממולי.
מכאן כמובן, שהלב שלי פתוח לקשב.
הלב שלי נשאר בשמחתו הטבעית וכך הוא בנתינה לזולת.
אין כאן הצגה של רגש אלא רגש נקי לקיום שכולנו רוצים אותו,
אך מבורות שכחנו שהוא נמצא נגיש לכולנו....