מה נרשם לנו כשאנחנו שוגים, טועים, לא עומדים על פי מידותיהם של אחרים?
או לא עומדים מול אמות המידה שהצבנו לעצמנו?
איזה תסכול וכעס עצמי.
מדוע אנחנו כל כך חוששים לטעות ומרוב חשש,
אנחנו פועלים בהפוכים וגורמים לעצמנו סבל מיותר?
חשבו לרגע, עצמו את עינכם וראו בעיני רוחכם כיצד הגיבו הוריכם בילדותכם כשפעלתם "לא בסדר".
מה היתה שפת הגוף שלהם כתגובה לציונים שהבאתם,
או מול עשייה שלכם?
הזכרו כיצד הגוף שלכם הרגיש והגיב.
ובכן, מאז חלפו שנים רבות,
אך רעיון ה"שגית" עדיין משפיע ורועם בדרכי מחשבתנו ופעולתנו.
הגיע הזמן לצאת מן הספירלה הזו שלוותה את ילדותנו ואת ילדותם של הורינו וכל דורי דורותינו.
כל תיקון שאנחנו עושים כאן ועכשיו משחרר את כל דורותינו וגם את אלה הבאים עלינו לטובה.
לשגות, פרושו אני מוכן להתנסות וללמוד.
לשגות זה אומר שאני נע לקראת דיוק נוסף.
לשגות מאפשר לי לאהוב את עצמי ואת הזולת כבריאה חוקרת אנושית סקרנית.
ואולי אין שגיאה כלל וכלל?
אלא ניסוי ותהייה וחקירה.
אולי היקום ברא את עצמו על מנת לחקור את עצמו
ואם כך,
מכוון שאנחנו חלק דינמי מן הבריאה נולדנו גם כדי לשגות וללמוד....
שאלה לחקירה ולהתבוננות.