נדמיין את עצמנו יושבים
במרפסת המשקיפה אל הים.
אנו שומעים את רחש הגלים ומתמסרים לצלילים המרגיעים.
לפתע, מהקומה העליונה, נשמעות דפיקות פטיש.
בהנחה שרמת הדציבלים של שני הצלילים
היא זהה,
לאיזה צליל לדעתכם המוח יימשך?
סביר
להניח שדפיקות פטיש, ישמעו בעוצמה.
השאלה איך נוכל לאזן מחדש את הטבע האוטומטי של המוח שלנו?
במידה רבה, זה
נראה לא הגיוני שברירת המחדל של המוח היא פסימיות,
ואילו האופטימיות היא דווקא זו
שדורשת מאמץ.
ניתן לשאוב הסבר לכך
מהטבע.
בממלכת החיות
זהו כלל חיים.
אם בעל חיים לא יהיה ער לסכנה, הוא עשוי למצוא את עצמו הופך מהר מאוד
לטרף.
לכן נוקטים בעלי החיים בדריכות, בחשדנות ובהאזנה לאיומים.
כמוהם גם אנחנו.
המחשבה השלילית מושרשת בנו עמוק.
מבחינה אבולוציונית, למוח שלנו יש הטיה שלילית
אוטומטית.
אל תאמינו
לכל מה שאתם חושבים
המודעות להטיה
שלילית יכולה להיות מבלבלת,
הרי להטיל ספק במחשבות שלנו ולתהות האם הן מונעות מטוב
או מרע, זה מאמץ מסורבל מדי.
אך אם מתייחסים אל ההטיה בגובה העיניים, היא עשויה
לשמש כאמצעי יעיל לשבירת תבניות קיימות.
איך נוכל להפוך הטיה שלילית להטיה חיובית?
ראשית, עלינו
להשלים עם העובדה כי למחשבות יש נטייה לכיוון תבניות שליליות,
כך שלא כדאי שנאמין
לכל מה שעובר בראש.
נלמד לזהות את דרכי המחשבה האוטומטית.
ברגע שאנו
מוצאים את עצמנו מוקפים וטרודים בפרטים שליליים,
נעצור ונצהיר פנימית :
"אני מזהה, המחשבה שלי שלילית. היא נובעת
מהטיה אוטומטית לשליליות.
אני מודע לזה אבל אני לא מקבל את זה כחלק מישותי השלמה".
רגע אחד של מודעות
להטיה, יכול לשנות את האפקט וליצור מרחב חדש של מודעות.
במרחב זה של
מודעות, נוכל לשאול:
האם המחשבות האלה אמיתות?
אילו ראיות תומכות
במחשבה זו או אחרת?
האם יש דרך אחרת
להתבונן במצב?
שאלות אלה, יפתחו
דלת של הזדמנויות ואפשרויות שלא ידענו על קיומן.
כל זמן שאנחנו
מתאמנים ומתרגלים הטיה חיובית,
לא רק שאנחנו מזהים את הדפוסים
האוטומטים ומתנגדים
להם, אלא גם מרגילים את המוח ליצירת דפוסים חדשים.
העובדה שההטיה השלילית מוטבעת
בנו מימי קדם,
לא מחייבת כי נמשיך להשריש אותה לדורות הבאים.
אנחנו יכולים לטפח באופן מודע,
אינסטינקט אחר, כזה שיהפוך את האופטימיות
לטבע שני מבוסס
ומושרש.